הבלוג של אורית חשאי

כשהכל טוב, פשוט לא בא לי לכתוב
כשהכל נפלא, אני במקסימום מעלה איזה פוסט עדכון עלוב
את רוב הפוסטים כתבתי כשהרגשתי משהו די חזק (או לפחות מצב רוח דרמטי קרבי)

* כשאיימו על חיי * שהיקר לי נעלם *
* כשהמעצבנת הציקה * שהגיעו תוצאות בדיקות הדם *
* כשעברתי דירה והיא תכננה קפיצה * שמישהי אחרת אכן קפצה *
* כשט"ו באב קרה בימים של פרידה * שסיימתי את המרתון עם הפציעה *
* כשהמזוודה הגיעה לכווית ואני כמעט לסוריה *
* כשסנטה נתן לי סוכרייה * שהעולם נעצר לי כשרכבתי לבד *
* וגם שהעולם נעצר לכולם מלבדי כשהאדמה רעדה והוא חשב שהגיע קץ העולם *

ועכשיו שמחה והכל טוב אבל יש לי חום
אז זהו גם סוג של הרגשה די חזקה (וגם הזדמנות טובה לקצת דרמה)
הרגשה שאני עומדת למות. וחייבת לכתוב את הפוסט האחרון
מממ.. מעניין באמת מה הייתי כותבת אם זה היה הפוסט האחרון שלי ומחר הייתי מתה??
אוישש נו… מה פתאום מתה?! מחר אני לא מתה. מחר בכלל יש לי תוכניות אחרות
וגם מחרתיים. ותוכניות נוספות לפחות ל 10 שנים הקרובות
ואח"כ.. אח"כ אני מתכננת לזרום
ואח"כ אח"כ אח"כ להיות סבתא עם בוטוקס ולעשות תחרות עם הנכד שלי, מי קופץ גבוהה יותר בטרפולינה ולנצח את המניאק הקטן

העכשיו עכשיו בחיי , עם או בלי חום הוא רק נקודת הזינוק…

ואם כבר טרחתי לכתוב פוסט. אז הנה עדכון זריז על שלושה דברים חדשים (~4 חודשים) בחיי:

חדש מספר 1: צ.ב.ע צעירים בונים עתיד – פעם בשבוע אני מוצאת את עצמי יושבת על כסא גמדי – כחול מפלסטיק, מוקפת ב 20  קטנטנים ואני לא יודעת מי נהנה (ומרעיש) יותר. אני או הם..

חדש מספר 2: כרמל ונטצ'רס – מחפשת השקעות מעניינות בתחום האינטרנט, מובייל, תוכנה..

חדש מספר 3: בית – כאן היא נראת שמחה. וגם אם תכנס לדכאון ותחליט לקפוץ זה עלול לא לעבוד לה..

בכיתה ב' התחיל האנטי שלי למסיבות יום הולדת המוניות
קינאתי בילדים שחגגו להם בכיתה
רציתי גם, שיתלו על דלת הכיתה בלונים ובריסטול "מזל טוב לאורית!"
כל שנה התבאסתי נורא שנולדתי בחופש הגדול
ולא סתם בחופש הגדול
ביום לפני סיומו של הגדול

נגמרו ימי הבית ספר ועדין
כל שנה יש לי תירוץ מעולה לגם השנה אין-לי-מסיבה
בשמונה שנים האחרונות פיתחתי שיטה
חוגגת ימי הולדת מחוץ למדינה

השנה החלטתי כן מסיבה:
1. כי דווקא – אני אוהבת לעשות לעצמי
2. כי אם שרון קופר מזמינה אתכם לחגוג איתה אתם לא אומרים לא
3. כי שרון אמרה "את לא צריכה לעשות כלום". היא דואגת לכל כל הארגון
4. כי זו הזדמנות נפלאה לעשות למישהו משהו טוב -  20 ש"ח כניסה תרומה למשאלת לב (ארגון המגשים חלומות של ילדים חולים)
5. כי המסיבה תהיה יום לפני היום הולדת. כך שעדין אסגור שנה תשיעית בחגיגות מחוץ למדינה

פרטים (לחברים בפייסבוק) על מיקום המסיבה והרשמה בלינק הבא: http://tinyurl.com/lsj97f

שוב שולפת החוצה את המגירה הענקית שמתחת למיטה
שוב רואה בבירור שאתה לא שם ובכל זאת זוחלת פנימה
שוב החוצה ברוורס
שוב שולחת את המטאטא ימינה ושמאלה
שוב הופכת את המזרון ששוקל טון
שוב מרוקנת מגירות, גם את אלו שאין שום סיכוי (תרופות, ניירות, חזיות)
שוב מזיזה כל חפץ בבית
שוב שולחת את המטאטא שצובר רק פרווה לבנה ואפורה
שוב מכריזה באופן שמרגיש סופי, שדי, אתה בטוח גם לא בדירה
שאין ברירה . צריכה להחליף אותך באחר. בחדש
כן כן. חדש חדש

כמה ימים אחרי
שוב נכנס בי יצר אופטימיות חסר תקנה
מילא לחפש אותך במקומות יצירתיים חדשים (סל הכביסה למשל)
אבל אזלו גם היצירתיים בביתי הקט

שוב שולפת את אותה מגירה ענקית מתחת למיטה
שוב מרוקנת את אותן מגירות חסרות הסיכוי
שוב מטאטא. שוב רק ניקוי
….

איבדתי אותך. זה נגמר
תמונת סיכום. וכמה מילות פרידה

באיטליה קיבלתי אותך במתנה
עברנו אלפי קילומטרים יחד מאז
בריצות, רכיבות, עליות, ירידות, הליכות, ישיבות, ניצחונות, חלומות
אופניים שדרגתי, נעלי ריצה החלפתי ואותך 6 שנים שמרתי
הצגת לי מהירות בירידות, דופק בעליות, וכמה מעלות
השתמשתי בך גם בדופק מנוחה
כשהייתי בג'ינס ולפעמים גם בשמלה
כולם אמרו שויזואלית אין בינינו התאמה בלשון המעטה
היית נראה ענק עוד יותר ממה שאתה על ידי הלא שמנה
התרגלתי לתגובות וגם לכובד שלך
ככה בדיוק אהבתי אותך
ועכשיו אוהב Polar ענק ולא מחמיא חדש.

{אגב, מישהו טס לארה"ב בקרוב?}

כן, אני יודעת. ככה לא מנהלים בלוג
האמינו לי, שסיפורים ממש טובים יש לי ללמה לא כתבתי כ"כ הרבה זמן
ולא. אני לא הולכת לספר לכם אותם
אבל כן אחשוף בפניכם גרף שמתאר את מצב רוחי בשלושת החודשים האחרונים

* גרף מצב רוחי היומיומי שהושפע משני פרמטרים, שתי אהבות.

ועכשיו די. אני גם כאן. חזרתי 

ואם כבר אני כאן, הכיכוב בטק-קרנצ' הוא דרך מצויינת להסיר את החלודה!
מאז שהתפרסם הפוסט Three Israeli Femme-preneurs To Keep an Eye On
של רוי קרתי בטק-קראנץ, בו הוא בוחר שלוש יזמיות ישראליות שכדאי לעקוב אחריהן – עמית כנעני וגלי רוס התותחיות, וגם עלי (לינק?!).

למי שלא מכיר את TechCrunch, אסביר שהמאמר הדהד והגיע לוושינגטון פוסט ולעשרות אתרי חדשות טכנלוגיים אחרים. האתר הזה בועט..
וכולם שואלים אותי "נו?!  תגידי…מה קרה?! מה נהיה?! איך המאמר השפיע??"
אז חוץ מהמלאן מזל טובים שקיבלתי מהאנשים שאני כן מכירה.
קרובים יותר, קרובים פחות. Online ו Offline

הנה כמה תוצאות מאנשים חדשים לגמרי שהגיעו יום אחרי הפירסום:

130~ עוקבים חדשים בטוויטר

40 ~ הצעות חברות קיבלתי בפייסבוק. חלקם מאנשים שגרים בארצות שלא ידעתי על קיומן.

20~ מסרים אישיים מגוונים במיוחד

8 הצעות לדרינק. 4 מתוכן מאנשים שגרים בארץ

5 הצעות לשת"פ עם Vetrinas

3 פניות ממשקיעים

2 הצעות לארוחת ערב איפה שאני בוחרת. באחת אני גם יכולה להביא חברה

1 הצעת נישואין (או נכון יותר – הצעת קנייה) ממיליונר סעודי צעיר, שגיגל את שמי וכתב לי שהלינקידאין אומנם מרשים אבל הפליקר מרשים הרבה יותר. ובכלל אני כבר יכולה לארוז.

לינק לכתבה בטק-קראנץ:

http://www.techcrunch.com/2009/08/02/three-israeli-femme-preneurs-to-keep-an-eye-on/

שפורסמה גם בשווינגטון פוסט:

http://www.washingtonpost.com/wp-dyn/content/article/2009/08/02/AR2009080201016.html

ובעברית בדה מרקר:

http://it.themarker.com/tmit/article/7596

לפני כמעט שלושה שבועות, הצגתי את המיזם החדש שלי Vetrinas בתחרות של ה Techonomy ותיכננתי גם אני לכתוב פוסט ולתאר בו איזה מושלם היה האירוע ואיך הרגשתי אני (שזה כשלעצמו פוסט נפרד בנושא התמודדות עם פחד קהל)

אבל .. לצערי ושמחתי אני כ"כ עסוקה עם Vetrinas, שזה כנראה לא הולך לקרות לכן אסתפק באיזכור קצר זה ובעיקר בתודות.

תודה למארגנים המדהימים של האירוע: אורלי יקואל ואדי רזניק (חסות Sun)

תודה ענקית לחברים המיוחדים שלי ששכנעו אותי שזה "קטן עלי" ושפחד קהל "זה סתם בראש" והרעיפו עלי עוד כ"כ הרבה מחמאות עד שבאמת האמנתי להכל והסכמתי להציג על במה.  ורק כשעמדתי על הבמה הבנתי שזה לא נכון – זה לא בראש!  זה באמת קורה! אבל אז היה מאוחר מידי. שתיתי את כל הרסקיו, לקחתי נשימה.. חייכתי.. והתחלתי…. תוך חצי דקה שכחתי ממה פחדתי ופשוט נהנתי

תודה אחרונה לכל אלו שהצביעו ותמכו ב Vetrinas

בפאנל משמאל לימין: Jeff Pulver, Avichai Nissenbaum, Ofer Adler, Nathan Lipson, Erez Perlmuter, Eyal Niv

והנה כמה לינקים לאלו שכן כתבו על האירוע:

נענע10:
http://net.nana10.co.il/Article/?ArticleID=627099&sid=127
:Themarker
http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20090331_1075023
דביר רזניק:
http://dvirreznik.blogspot.com/2009/04/six-israeli-start-ups-you-need-to-know.html
:go2web20
http://blog.go2web20.net/2009/04/6-israeli-startups-born-during.html
גל מור – חורים ברשת:
http://www.holesinthenet.co.il/?p=2159
ליאת ורדי:
http://www.blogla.co.il/blog/entrepreneurs/technomymania/
:Giza
http://blogiza.typepad.com/blogiza/2009/03/techonomy-2009.html

פוסט שכתבתי למגזין של מגדלי עזריאלי (כן, יש דבר כזה)

שעתיים אחרי הדקירה, אני בוחנת את ההמטומה ומצפה למייל המיוחל.

ב 16 (לא רע בכלל) הוא מגיע "תוצאות בדיקות המעבדה שלך מחכות לך עכשיו באתר הכללית".

בריאה בריאה. הבדיקות סתם למטרות מעקב ובכ"ז כשהתוצאות מגיעות אני מחברת שהייתי קצת עייפה לאחרונה, שלפעמים כאב לי הראש, שקצת התקשיתי להתרכז. שהתעצלתי לעיתים לצאת לרוץ, שלפעמים בצהריים לא היה לי תאבון לחזה עוף ורוב הזמן היה לי רק חשק עז למתוק.

שגרתי מעוררת את דאגתי קמעה טיפה. אני כמובן לא מפקידה את חיי בידיי הרופאה ה offline-עסוקה-שלי (אותה אגב אני זוכה לראות רק אם חזיתי לפחות חמישה ימים מראש שאני הולכת להיות חולה) וגם הפעם אני מתפנה מיידית למלאכת פענוח הבדיקות באינטרנט הכל יודע שלי.

נכנסת לאתר של הכללית. אף פעם לא זוכרת את הסיסמה אני מאתחלת אותה שוב וממתינה למייל "שלום סיסמתך התקבלה".

תוצאות מעבדה. מחפשת כוכביות שיוצאות מהגבול (מאוחר יותר אעבור גם על הגבוליות) משווה אותם מול מדריך לפענוח בדיקות דם + גוגל לפענוח בדיקות נוספות.

אוי. זה נראה לא טוב. האינטרנט היקר שלי מבשר רעות מבלי הקדמות מרגיעות ומבלי לומר לי לשבת:

"ערכים נמוכים: נקראים 'לויקופניה' ומצביעים על כשל של מערכת החיסון ובמקרים נדירים על לוקמיה (סרטן דם)"

אוי מיי גוד!  מזל שאני יושבת. האינטרנט הפסימיסט שלי ממשיך: 

"ערכים נמוכים: נקראים גם 'נויטרופניה' ומעידים על הפרעה ביצירת הדם, על נטייה לזיהומים מחיידקים ובמקרים נדירים – על תהליך סרטני."

לאינטרנט נותר רק לקבוע כמה זמן נותר לי לחיות. אבל הוא קודם עושה וידוא הריגה ומוסיף:

"במשקל הסגולי של השתן אומר נוכחות של חלבון בשתן המצביעה על נזק או מחלה של הכליות."

גוואלד!!! גם כשל במערכות החיסון גם הפרעות ביצירות דם. כתוב שסרטן זה נדיר ואני היפוכונדרית- אופטימיסטית אז עד כאן. אבל בטוח בטוח שיש לי נזק או מחלה בכליות. אני מרגישה.

כמה זמן ? כמה זמן נשאר לי??? אני שואלת את היקר לי והוא לא עונה לי.

מתקשרת מיד לרופאה העסוקה שלי אולי היא תדע. היא עסוקה. משאירה לה הודעה. בערב היא מתקשרת חזרה. אני מודיעה לה שעברתי על התוצאות וצריך פגישה דחופה. היא מבקשת ואני מאשרת דקה. פחות מדקה עוברת והיא אומרת שהכל נראה לה בסדר ואני יכולה, לא חייבת, אם מתחשק לי, לקחת קצת ברזל.

אני מופתעת שהיא פספסה. פספסה שאני עומדת למות. אני עוזרת לה להציל אותי ומפנה אותה ישירות לחריגות, לכדוריות, לסגול, לכליות לכשל וההפרעות.

היא מבטלת אותם אחד אחד:

"הסגול זה כנראה שאריות של דלקת בדרכי השתן. תעשי בדיקה חוזרת (באמת שכחתי לקחת חמוציות)

"היותר מידי כאן זה כנראה כי היית קצת חולה לפני כמה ימים (הייתי מאד מאד חולה)

"הפחות מידי שם זה בגלל האנמיה השכיחה ביהודים מהמוצא שלך" (את רומזת שאני לא פולניה?!)

האינטרנט שלי.

הוא לא מכיר אותי בכלל, לא רגיש כלל.

לא אומר סליחה ולא גונב לי בלילה את השמיכה.

אני אוהבת אותו כ"כ נורא

במשרד
מתקשה להתרכז
הכל מפריע לי. הכל מציק

החלפתי 7 תנוחות ישיבה

אף מהן אחת לא נוחה

קררר
התאורה מסנוורת

העוגייה מתפוררת
הכסא מרעיש
העכבר לא מגיב

הכבל ארוך

הפח רחוק

שום דבר לא השתנה. זה הכל בגללה

היא פתאום כבר לא טובה
משתגעת. מתחרפנת
מושכת. מסובבת. מותחת. מסדרת. מיישרת

ומכאן תמשיך ג'ן כי לא יכולתי להמחיש אחרת

(אפיזודה מצחיקה גם אם אתה גבר. מיצוי אחרי 2:40 דקות)

לאחרונה יוצא לי לנסוע המון במוניות
כמעט בכל הפעמים שיצאתי ממונית היה לי סיפור טוב לפוסט
והשתעשעתי לא מעט במחשבה לפתוח בלוג רק על נהגי מוניות

נהגי המונית שלי כמעט כולם בעלי מקצוע אחר מרתק שעשו הסבה
היה לי נהג אחד מדען, אחד כדורגלן, אחד פסיכולוג, אחד בנאי
אחד זמר (ששר ב 6 שפות שונות הוא השמיע לי את כולן. את כולן…)
היה אחד כ"כ מוזר ומפוחד, שבטוחה הייתי שברח מבית משוגעים, גנב מונית ואסף אותי כשהוא במנוסה

רובם מדברים יותר חלקם פחות. חלקם שמחים ומרוצים יותר אבל רובם פחות
לא משנה כמה שמחים או קשקשנים הם, רובם מנסים לדפוק אותי בתשלום
מציעים "לעשות לי מחיר" – 30 ש"ח עבור נסיעה שעם מונה עולה לי 16 ₪ גג
למדתי שלא כדאי לנהל איתם משא ומתן ושלא כדאי להתעצבן בכלל ובפרט איתם
למדתי את מילת הקסם "מונה" ואני תמיד תמיד מבקשת חשבונית

הבוקר עצר לי נהג מונית שפיצה על כל נהג מונית שעיצבן אותי אי פעם בעבר
הוא היה מאד מבוגר עם מבטא לא מוכר
אמר בוקר טוב והושיט לי סוכריית טופי בצבע ורוד
היה לו חיוך שמחמם את הלב ועיניים שמלאות ברוך וטוב
הוא סיפר לי חידה שהצחיקה את שנינו מאד

זו הייתה נסיעה קצרצרה
רגע לפני שהגענו הצצתי על המונה וראיתי שהוא לא אותחל
הוא לא שאל אותי בתחילת הנסיעה "מונה או מחיר" הוא נתן לי טופי והחליט
במקרה של נהג אחר כבר הייתי שוכחת שלא כדאי להתעצבן הייתי מתרגזת, מתווכחת ונותנת לו דווקא שטר של 200 גם אם היה לי כסף קטן
לא אמרתי כלום. הוא נקב מחיר הוגן, שילמתי וביקשתי חשבונית
הוא איחל לי יום מצוין, אמר שהוא אוהב אותי ושאולי לא צריך חשבונית
ויתרתי על החשבונית. סנטה קלאוס צריך להרוויח גם אם הוא נהג מונית.

לפני ארוחת הצהרים יורדת מהמגדל לקניון. במטרה לתקן את השרשרת, שהח'תולה קרעה מעלי כשחיבקתי אותה שניה אחת יותר ממה שמותר.

בדרך במעלית קוראת את תעודת האחריות "האחריות אינה כוללת קרע ושבר"
מגיעה לחנות מוכנה. אומרת למוכרת "נקרעה לי השרשרת. כן כן כן אני יודעת אין אחריות על קרעים. אין שום בעיה. אשלם כמה שצריך. רק תתקנו לי אותה בבקשה"
המוכרת מביטה בשרשרת ואומרת "היא ממש חדשה. בואי קחי אחת חדשה"
אני בשוק. אומרת תודה וצועדת חזרה למשרד עם השרשרת החדשה.

כלום לא קורה פה הכל כרגיל.

בדרך עוברת ליד דוכן תכשיטים כתוב "פירסינג בשיטה חדישה".
לא יודעת למה. בא לי חור באוזן. בא לי חור באוזן בשיטה חדישה עכשיו.
מסתובבת לברר את משמעות ה"חדישה". (ערכה חד פעמית לניקוב)
אוזני מנוקבת. אומרת תודה וצועדת חזרה למשרד עם החור החדש.

כלום לא קורה פה הכל כרגיל.

בדרך במעלית אני מנסה לצלם את האוזן שלי וכולם חושבים שאני משוגעת.
מישהי לא מוכרת, חושבת שאם אני משוגעת זה כנראה נורמלי לפתוח איתי בשיחה.
7 אנשים במעלית והיא פונה נרגשת דווקא אלי. שואלת אם שמעתי על המתאבדת שקפצה.
אני בשוק. מנידה את ראשי לשלילה. המעלית נפתחת ומאותו הרגע אני לא מפסיקה לשמוע על המתאבדת שקפצה מקומה 49 מתוך בתוך חדר המדרגות. מתלבטים חלקנו האם ללכת לחדר המדרגות להציץ או לא. הם בצחוק אני ברצינות.
אני קצת סקרנית. אני מאד סקרנית. אבל מה פתאום זה נורא אני לא הולכת! אני לא..

אני רק צריכה פרטנר ואני הולכת. במקום מגיעה מולנו מישהי שהייתה סקרנית ועכשיו מתחרטת. אני מוותרת והולכת לאכול את הארוחה שממתינה.
בדרך מישהו מהמשרד מחליט לספר לי שהוא לא התאפק והציץ. אני צועקת "לאאאא אני הולכת לאכול" והוא בכל זאת ממשיך לתאר את חלקי הגוף והדם המרוחים.. ואיך שעכשיו הוא מרגיש שמטפטף לו דם מהראש. אני עובדת עליו שמטפטף לו דם והוא נהיה לבן.

כלום לא קורה הכל כרגיל.

בynet כתבו בטעות שהיא קפצה מקומה עשירית. היא קפצה מ 49 ונעצרה בגלל הרשת בעשירית. אבל נו מילא details details.
עכשיו ynet תיקנו את הפדיחה ובדפדפן של הלבן שמטפטף לו דם זה עדין בקאש.

לה לה לה לה לה לה

הרבה כאבים בגוף והרבה כאבים בלב
הרבה בניינים יפים והרבה אמנות ותרבות
הרבה הורים מתים והרבה קירות נסדקים
ולי זה נראה פתרון ללכת איתך לישון
הלילה

כלום לא קורה פה
כלום לא קורה פה